חלוקת הכנסות מוניציפאליות בין רשויות מקומיות
מראשית שנות התשעים של המאה הקודמת חל שינוי משמעותי בכלכלה המוניציפאלית שהתבטא בעליה חדה במשקל ההכנסות העצמיות ממסים והיטלים מקומיים בתקציבי הרשויות המקומיות בישראל, אשר גדלה עוד יותר עקב קיצוצים משמעותיים במענקי הממשלה לרשויות המקומיות בשנות האלפיים. שינוי זה במדיניות הממשלה הינו חלק משינוי ביחסים שבין השלטון המרכזי לשלטון המקומי, אשר הוביל מהפך בכלכלה המוניציפאלית – ממודל של שלטון מקומי ששירותיו ממומנים על-ידי השלטון המרכזי למודל של שלטון מקומי שאמור להתנהל כ"עסק" עצמאי כלכלית ואשר ממן את השירותים המסופקים על-ידו לתושביו מהכנסות עצמיות.
עם זאת, הקיצוצים במענקי הממשלה הובילו למשברים תקציביים קשים ברשויות מקומיות והעלו את הדיון הציבורי בחוסר השוויון בקרב רשויות מקומיות שונות בחלוקת ההכנסות ממסים עירוניים ובעיקר מארנונה שאינה למגורים, שהינה מקור מרכזי לחוסר השוויון בין הרשויות. הדיון בדבר חוסר הצדק החלוקתי התעורר במיוחד כאשר מדובר בחלוקת הכנסות מסים ממתקנים אזוריים או לאומיים או מאזורי תעסוקה אזוריים קיימים או מתוכננים.
גורם נוסף לחוסר השוויון בחלוקת ההכנסות ממסים, לצד השינוי בכלכלה המוניציפאלית, הוא חוסר השוויון המרחבי ההיסטורי בחלוקת תחומי השיפוט. באופן היסטורי תחומי השיפוט של יישובים עירונים נקבעו באופן מצומצם בהתאם לצרכי הקרקע הנדרשים ליישוב העירוני. לעומת זאת, חלק ניכר משטחי מדינת ישראל נכללו, כברירת מחדל, בתחומי השיפוט של המועצות האזוריות הכוללות ישובים מהמגזר הכפרי. שטחי הקרקע הנרחבים שבתחומי השיפוט של רשויות מקומיות במגזר הכפרי אפשרו ריכוז גבוה של מוקדי תעסוקה ומסחר אזוריים, מתקנים לאומיים או אזוריים ותשתיות לאומיות בתחומי השיפוט של המועצות האזוריות, אשר נהנות מההכנסות המס המניבות של שימושי הקרקע שאינם למגורים.